3/6/09
סקירה היסטורית של השחפת-
מקורה של השחפת בימי קדם, והוא כנראה בבקר.
המחלה מתאפיינת בסימפטומים רבים, לכן לא זיהו אותה כמחלה אחידה עד לשנת 1820, ולמעשה - עד שנת 1839 כלל לא קראו לה שחפת.
גורם השחפת נתגלה על ידי רוברט קוך שפרסם את תגליתו בשנת 1882, וקיבל על ממצאיו פרס נובל לרפואה בשנת 1905. קוך שיער שהבקר נדבק בשחפת על ידי חלב נגוע, ובני האדם נדבקים דרך רסיסי רוק. גורם ההידבקות מחלב נגוע נמנע ע"י תהליך הפסטור.
קוך טען כי הוכיח שתמצית גליצרין יכולה לשמש כתרופה לשחפת, הוא קרא לתרופה זו בשם טוברקולין. בסופו של דבר הוכח כי הגליצרין אינו יעיל כתרופה לשחפת.
הפעם הראשונה בה הוצלח לנטרל את השחפת באמצעות חיסון התרחשה בשנת 1906 ע"י שני מדענים, שהחלישו את מתגי שחפת של בקר, וכך פיתחו תרופה עבור שחפת הבקר בלבד. כעבור מספר שנים הצליחו המדענים לפתח תרופה גם לשחפת בבני האדם.
רק בשנת 1946, כאשר פותחה התרופה האנטיביוטית סטרפטומיצין, נוצר טיפול יעיל לריפוי המחלה. למרות הטיפול היעיל שפותח נגד חיידקי השחפת המחלה גילתה עמידות מרשימה בפני האנטיביוטיקה.
סטטיסטיקה-
בין השנים 1989 ל - 2005 שעור הארעות השנתי באוכלוסייה הכללית בישראל נע בין 2.9 ל- 11 חולים ל- 100,000 נפש. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה כי 8 מיליון איש מאובחנים כחולי שחפת מידי שנה.
ההערכה היא כי בעשור הקרוב ימותו כ- 10 מיליון מהמחלה.
שעור התחלואה בשחפת בישראל הוגדר כבעיה משמעותית בבריאות הציבור החל מאמצע שנות
ה- 80. העלייה בתחלואה נובעת בין השאר מגלי העלייה מארצות בהן שיעור השחפת גבוה.
מאוד אהבנו את הכתבה.
השבמחקהסקירה ההיסטורית והגרף שבכתבה מאוד עניניים, טובים ונראים כמו כתיבה של מומחה לרפואה.
מאיתנו: נדב רוזנטל, הראל סימון ורון לביא.